על פילים, הורים וקורונה

על הקשר בין הורות, פילים וקורונה

יש את שיר הילדים הידוע, 'פילפילון' רובינו אם לא כולנו מכירים. פילפילוני בשיר אפו ארוך והוא לא יודע כיצד לדרוך, איפה ימין? איפה שמאל? אמא פילה קוראת לו אבל הוא מניף חוטמו כדגל ולא מזיז אפילו רגל, עד שבא הביתה אבא פיל. ואז פילוני נבהל מאוד ומיד מתחיל לצעוד.

אני מאמינה שהמטרה של ההורות היא להכין את הילדים החיים. תפקיד ההורים הוא לדאוג ולצייד את הילדים במיומנויות ובכלים שיעזרו להם להתמודד עם מה שהחיים יביאו. אחרת,  איך ידע פילון לצעוד מבלי לדרוך לעצמו או לאחרים על החדק?

ג'ונגל החיים הוא מקום לא פשוט. לא לפילפלונים ולא לילדים. למי טוב בחיים? למי שיודע איפה ימין ואיפה שמאל, למי שיודע לצעוד. למי שיש את הכוח הפיזי, הנפשי להתמודד עם קושי. והשאלה היא האם הפעולות שאתם עושים היום מקרבות או מרחיקות אתכם מהמטרה – מההכנה של הילדים לחיים.

בשיר 'פילפילון' – בא הביתה אבא פיל. מהפחד פילפילוני מתחיל לצעוד. פעם, לפני חמישים שנה בערך המטרה של ההורות הייתה לגדל ילדים ממושמעים וצייתניים. זה מה שרצתה החברה. הייתה ציפייה מהילדים להתאים את עצמם יותר לדרישות, לרצונות ולצרכים של הסמכות. הילדים גדלו באווירה שהייתה לא מספיק רגישה, אולי היא הכינה אותם לחיים אבל במחיר נפשי כבד.

ההורים של היום יצרו חזון להורות חדשה. ההורים היום לא רוצים שהילדים יצייתו מפחד, אלא שישתפו פעולה מתוך הבנה. זו יציאה מגישה שרוצה שהילדים יצייתו, לגישה שרוצה הילדים ירגישו טוב. אבל חלה התפתחות אבולוציונית בגישה מילדות 'טובה', לילדות 'שמחה', לילדות 'מאושרת', (המילה אושר היא מילה בעייתית. האם למלא לילד את כל רצונותיו גורם לו להיות מאושר? ומה קורה שרצונותיו לא מתגשמים? או תלויים לחלוטין בעולם המבוגרים?) שיהיה להם 'כיף'..ובשביל זה צריך שיהיה קל ונוח.

התוצאה של הדבר הזה היא נתינה אין סופית. מתוך ההתחשבות שלכם בהם, הילדים למדו שהרצונות והצרכים שלהם מאוד חשובים. וזה נהדר. אבל לאו דווקא למדו מזה להתחשב במישהו אחר אולי אפילו קצת להפך. כשצרכים, רגשות או רצונות של מישהו אחר עומדים בדרכם להשיג משהו שהם רוצים הם מתפרקים, עושים סצנה. אין אימון בוויסות רגשות, בארגון כוחות הנפש הנדרשים לדחיית סיפוקים, לאיפוק ולתת מקום למישהו אחר. יתרה מכך – דווקא במקומות הללו חלה ירידה בערך ובביטחון העצמי. עקב פרשנות מוטעית של המציאות: אם אני מרכז העולם ופתאום אני לא – אני חווה ירידה בערך. אם לא עונים על רצונותי באופן מיידי, לא אוהבים אותי יותר.

כולנו רוצים פילפלון עם בטחון עצמי. כזה שיכול ללכת לבד, להשתמש בחדק בעצמו ואם אפשר לא ללכת לאיבוד. מה זה בטחון עצמי? בטחון עצמי זה רעיון שיש לאנשים על עצמם והוא אומר - אני מאמין שאוכל להתמודד עם האתגר הבא. מאיפה הרעיון הזה מגיע? לא מההורים!! הוא מגיע מניסיון. התנסות והצלחה. התנסות, כשלון, התגברות והתנסות חדשה. בכל פעם שהורים פותרים בשביל הילדים קושי שהם יכולים לפתור בעצמם, בכל פעם שאנחנו מונעים מהילדים חוויה של קושי, תסכול או רגש שלילי שמפריעים לערכים של "צריך להיות כיף, קל ונוח". הם מונעים את פיתוח הביטחון העצמי שלהם.

מהנתינה של ההורים הילדים למדו לקבל – זה מאוד חשוב. אבל בחיים הכל עסקאות כך שקבלה היא רק חצי מהסיפור. כדי שהם ילמדו לתת, אתם ההורים צריכים לדעת לבקש וגם לדעת לקבל. היום יש קבוצה שלמה של הורים, אכפתיים, אוהבים, מטפחים, משקיעים, שמגדלת קבוצה של ילדים שמאוד ערה לזכויות, לרצונות ולרגשות שלהם, והרבה פחות לרגשות של מישהו אחר..

אז זה המצב אליו אנחנו מגיעים למשבר הקורונה. כמו בוחן פתע למוכנות של הילדים לחיים. כי כרגע נדרשים מכולנו, וגם מהם, יותר כוחות הסתגלות, כוחות נפשיים, יכולת התחשבות, יצירתיות.. החיים בבית במרחב הקטן, כולם ביחד - מציפים את הצורך בשיתוף פעולה. אבל פילוני? את חוטמו הניף כדגל, לא הזיז אפילו רגל..

הגשה שלי אומרת שאף פעם לא מאוחר לשנות ואני זורמת עם מגמת המינוף והכנת הלימונדה המאוד פופולארית בימים אלו. עם ים של תקווה שהכל יכול להיות אחרת, אני מציעה שעכשיו זה זמן לחשב מסלול מחדש ולשנות. סיר הלחץ של הביחד המשפחתי יכול להוציא תבשיל חדש ומזין לכולם.

ממה נתחיל? ההתחלה היא תמיד אבל תמיד בערכים. מאחורי כל ערך עומדים אמא פילה ואבא פיל אפורים וגדולים. ההורים הפילים הם הורים מכוונים למטרה, מעשים, נחושים ואסרטיביים. הערכים נותנים תוקף לשינוי, לציפיות ולהתנהלות החדשה בבית. אני מציעה לשבת, לקחת זמן ולבדוק מה הערכים החשובים לכם כהורים בבית. ולראות האם הדרך בה אתם מתנהלים מקדמת את הערכים שלכם. לאור אילו ערכים אתם רוצים לגדל את הילדים. באיזו אווירה משפחתית. הערכים הם המקור של התקיפות שלנו. כשאני מחוברת לערכים שלי יש לי מפה כיצד לפעול. איזה שביל להוביל את העדר ביער. ידוע כי פילים, לא צריכים שבילים, הם יוצרים אותם בעצמם.

כשתגובות שלי והבחירות שלי נשענות על ערכים, תפיסת העולם שלי והמציאות, אין לי צורך לנהוג בתוקפנות כלפי הילדים ואני יכולה להיות אדיבה. למשל: מאחורי הכלל החדש: "עכשיו אסור לצאת מהבית". עומדים ערכים של בריאות, של שיתוף פעולה עם החוק, של אכפתיות ודאגה לקהילה שסביבי. זה חשוב לי. אני רוצה ליישם את זה ולכן כשהילד שלי מתוסכל כי הוא רוצה לצאת החוצה, אני יכולה להכיל ביתר קלות את התסכול שלו ולעזור לו להכיל אותו בעצמו. "אני יודעת שאתה רוצה לצאת" - מתן אישור לרצון. "גם אני רוצה לצאת" - הזדהות, "זה לא נעים להיות כל היום בבית" - אני אמפתית לקושי שלו, "מה יכול לעזור לך? לי? לנו?"  - התייעצות, בקשת עזרה אנחנו כולנו באותה סירה. 

אני מבינה אבל לא מוותרת.

בגלל שאחד הערכים הפופולרים היום הוא "כיף" אז הרבה מאוד פעמים ילדים שרגילים שעושים להם "כיף" הם ילדים מאוד תובעניים. למה שפילוני יתאמץ? מה יוצא לו מזה?
אני קוראת להם ילדי ה"בא-לי". כל רגע הם רוצים משהו, כל שנייה שומעים את זה. הם למדו להיות מחוברים לרצון שלהם, וזה נפלא אבל הם גם אימנו אתכם להיענות לרצונות שלהם במקום לצרכים האמיתיים וזה בסופו של דבר ההיענות לרצונות יוצרת בבית מתח גדול ועימותים ואז לאף אחד לא כיף.

כל הורה יודע מה קורה שאומרים לילד 'בא-לי' - 'לא'. ילד' בא-לי' שאומרים לו 'לא', לא אומר לנו "סבבה" ו"תודה, את אמא נהדרת שתורמת להתפתחות שלי אני באמת צריך לדעת יותר להתאפק וללמוד שאי-אפשר לקבל הכל". לא. לרוב ילד 'בא-לי' שאומרים לו 'לא' כמו פילפילוני מניף חוטמו כדגל ומגיב בהתפרקות, התפרצות אל מול המציאות שלא נענית כרגע לרצונותיו. כדי למנוע את הקטסטרופה הרבה הורים עונים תשובות כמו: 'אח"כ', 'אולי', 'תלוי בהתנהגות', ו'נראה'.. כל אלה אומרים לילד – יש 'כן' אפשרי באופק נא להמשיך לנדנד. הפחד מפני התגובה מתוסכלת והלא כייפית של הילדים מביא לריצוי. במקום שתלמדו אותם דחיית סיפוקים הם מלמדים אתכם להרשות דברים שאתם לא חושבים שהם לטובתם. וכך אתם מתרחקים מהערכים, מתפיסת העולם שלכם וזה מחליש אתכם כהורים ואתם מחלישים את הילדים, וכך כל העדר הולך בלי כיוון בג'ונגל.

אולי יעודד אתכם לדעת שישנו ערך אוניברסלי של שיתוף פעולה והדדיות. לאדם יש נטייה מולדת לחיים בשבט ולשיתוף פעולה. קבלה ונתינה. זה יצר הישרדותי עמוק. התחשבות כוללת בתוכה המון מיומנויות חברתיות: אמפתיה, רגישות, אכפתיות, נדיבות, שעוזרות לילדים ליצור מערכות יחסים מטיבות ומשמעותיות בחיים. הם בריאות נפשית ממש.

בבית – למרות שיש ערך של התחשבות, אם ההתחשבות היא חד צדדית אנחנו נותנים לילדים עוד ועוד ולא מבקשים בחזרה, במקום שנאמן אותם להיות חלק הם מאמנים אותנו לוותר על העזרה שלהם דרך שלושה אמצעים פשוטים:

1. למה אני
2. לא עכשיו
3. אם אני כבר עושה, אני אעשה את זה גרוע כדי שלא יבקשו ממני שוב.

ואז אנחנו מוותרים. כבר עדיף שנעשה בעצמינו. המסר שעובר הוא שסבבה לגמרי לקבל ולקבל ולא לתת שום דבר או מעט מאוד בתמורה. או כמו שמוכרים לנו בכל הפרסומות – קבל יותר תמורת פחות. וזה מה שהם לומדים על מערכות יחסים. הבעיה היא שבחוץ, בשדה החברתי אף אחד לא יתאים את עצמו אליהם כמוכם. וכדי לצייד אותם בכלים לחיים בחוץ כדאי מאוד שנתחיל לבקש.

איך לבקש? לבקש כל הזמן. לא לבקש עזרה כדי שהם יעזרו. אלא לבקש עזרה כדי להעביר מסר. לא. זה לא סבבה לקבל בלי לתת. בהיותם שייכים משפחת בני האדם הם יתחילו בשלב מסוים להרגיש לא נעים לבקש מאיתנו אם לא נענו לבקשת העזרה שלנו קודם. זה גם יאמן אתכם לבדוק איפה באמת בבית צריך עזרה.

הדבר השני – לא לכל בקשה נענים. או ללכת לפי המשפט – מה שהוא יכול לעשות בעצמו שיעשה לבד. מותר לכם להשתמש בשלושת האמצעים הפשוטים שלמדתם מהם:

1. למה אני?
2. תכף
3. אתה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני.

הרבה פעמים אנשים כשלא נותנים להם מענה מיידי מסתדרים לבד. אפשר לומר גם לא. אם הבקשה אינה תואמת את הערכים, או הרצון שלכם עצמכם.

אני אומר עכשיו משהו פילי, חד משמעי שמדבר על יצירת דרך חדשה עבור כולם. ברגע שקבענו ערכים מתוכם פילוני ידע איפה ימין ואיפה שמאל, תיוולד מדיניות, קווים מנחים ודרכי פעולה. כשתהיה הפרה של המדיניות הילדים ידעו מה התוצאה ומה המחיר של הבחירות שלהם. אלה החיים. עסקאות. בחירות. אל תפחדו להציב את הגבולות של הג'ונגל.. אל תפחדו להציג את העסקאות ולאפשר לילדים לבחור, וגם.. לשלם מחירים.

חשוב לזכור שהתא המשפחתי הוא זירת האימון לחיים האמיתיים. וכרגע כולם נמצאים בתוכה כלל הזמן. בואו נחליף את המילה סמכות בלסמוך. להיות האמא פילה והאבא פיל המראים את הדרך הנכונה להליכה בטוחה וחיים של נסיקה ולא רק הישרדות בג'ונגל של החיים.

תודה לאנאבלה שקד על ההשראה ולאריה טבעון על החיבור בין הורים לפילים.